זהו, עוד אליפות מאחורינו. שריקות, צעקות, כריזה, דיבורים. בקיצור – סיר לחץ! הלחץ מלווה אותנו מתחילת הדרך. בתקופה הראשונה זה היה לחץ שלנו על הילדים, לגמור בריכה בלי לגעת בצד (הם רוצים לעשות את זה יותר מאיתנו רק שלוקח להם זמן) לשחות מהר יותר, לבצע את הוראות המורה. הבן קיבל את זה בהבנה אבל הילדה, אפס, קצת פחות. ויום אחד, באמצע הבריכה, היא ניגשה לצד וקראה לי, ניגשתי, התכופפתי והקטנה בלי בושה אומרת (בשקט מקפיא) – "אבא, שב בצד! אתה מלחיץ אותי!". בוש ונכלם התיישבתי בצד ולמדתי את הלקח הראשון בנוגע ללחץ – כל ילד מגיב אחרת. בשלב הזה התחילו התחרויות הפנימיות. כל כמה חודשים הגענו לבריכה והילדים ניסו לשפר תוצאות. פעם ב 25מ חתירה אח"כ ב 25 מ' גב וכן הלאה. כל פעם ראינו ילדים שהביצועים שלהם פחות טובים מהביצועים בשיעור, ילדים שפתאום מסרבים לקפוץ או בוכים. בעוונותיי לא הבנתי מה הביג דיל? כולה בריכה, בסוף כולם מקבלים מדליה וסוכריה. רק אחר כך, כשהגעתי למצב בו עליתי על המקפצה בעצמי (על זה בפוסט נפרד) הבנתי ששם רמת הלחץ דורשת חוסן מיוחד.

למעשה, על הילד פועלים שני מכבשי לחצים עיקריים הראשון הוא הלחץ החיצוני – הורים, מאמנים וסביבה חברתית (הקבוצה הספורטיבית והקבוצה החברתית), השני הוא הלחץ הפנימי – ילדנו הספורטאים הינם, לא אחת, פרפקציוניסטים מונעי מטרה שכל דבר שאינו ניצחון הופך בעיניהם לכישלון. על החלק ההורי יש לנו, כמובן, שליטה מלאה. כולנו רוצים בהצלחת הילדים אבל הדרך, אוי הדרך. לא אחת אני רואה הורים שמתערבים באימון. הולכים לצד הבריכה וצועקים על הילדים. אלה שוכחים שבסופו של יום, ילד לחוץ יתפקד פחות טוב ובסוף התהליך ישבר ויעזוב. עיקר המשימה של ההורה היא לגרום לילד להנות מהאימונים ומהתחרויות, לתמוך ולעודד. יש פעמים, שבשיתוף עם סגל האימון צריך לדבר עם הספורטאי, ולעיתים אף לדרבן או להחזיר לתלם, אך יש לעשות זאת באופן מושכל.
המאמנים, לעומת זאת יכולים ובתנאים מסוימים אפילו חייבים להפעיל לחץ. כהורים עלינו לשים לב לשני דברים – האחד, שהילד מקבל את הלחץ בהבנה (קשה להאמין שמישהו נהנה מזה) והשני הוא שהמאמן יוצר לחץ מהסיבות הנכונות. כאשר מתחיל תהליך כזה עלינו לגבות את המאמן מחד ולפקוח שבע עיניים מאידך.

גם לסביבה החברתית השפעה. בכיתה ד' וה' סבל בני מהקנטות שנבעו בעיקרן מחוסר הבנה של חבריו לכתה. שני דברים הפכו את המצב. הראשון היה מעורבות המורה ונתינת במה וגיבוי על ידה והשני היה שיעורי השחייה הכיתתיים, שם נוכחו הילדים ביכולותיו ומרגע זה הפסיקו ההקנטות. מכאן למדתי, פעם נוספת, שהמעורבות והגיבוי שלנו לא נעצרות במגרש הספורטיבי אלא חייבים לעבור גם למערכות הנוספות שבהם הילדים מעורבים.

על הלחץ הפנימי – בטור הבא

ובנימה אישית – אני מתנצל על הפער הגדול בין טור זה לקודם. ייעשה מאמץ שהטור הבא יופיע בהקדם