הפקק שהתארך הבוקר בכניסה למכון וינגייט היה מעצבן. כ שאנחנו נכנסנו ה הוא כבר השתרך עד אחרי גשר פולג. וכרגיל, עשרות מכוניות, שלנהגיהן ולנוסעיהם אצה השעה, עשו דין לעצמם וחתכו את התור המייגע. נכון, היו שם סטודנטים, אבל גם לא מעט שחיינים והוריהם ששמו ללעג ולקלס את הנימוס האלמנטרי כי, ככל הנראה, "מגיע לי" או
שופטים יקרים, היום אם מישהו לא שם לב, היה אירוע חריג רפואי, אשר בנס הסתיים ללא טביעה של שחיינית!!!! ראשית, כל הכבוד על העירנות של השופט, אשר שלף שחיינית מהמים!!! שנית, כפראמדיק, אני לא מגזים, היה פה הצלת חיים!!! כל הכבוד לך שרון, זה לא רק היום של בתך גל, אלא יום שבהחלט מנעת אי
שירים יד מי שלא שמע את השאלה הזו… הסביבה, שברוב המקרים, אינה סובלנית כלפי ילדים שאינם הולכים עם ההמון ובוחרים חיים קשים ותובעניים נשארת אדישה, במקרה הטוב, ובקורתית בשאר המקרים. וברור שאם הילד/ה ספורטאי אז כדאי שזה יכניס כמה ג'ובות בסוף. זה לא שהילד של השכנים שלומדים גיטרה יעשה מיליונים מנגינה או הילדות מחוג הבלט
באחת הנסיעות האחרונות עם הילדים לבית הספר (שבו הם גם מתאמנים פעמיים ביום) דיברו הילדים על אחד הילדים שעזב, או בלשונם, פרש. עד אז התרעמתי כל פעם שעלה נושא ה"פרישה". לתומי חשבתי שילד בן 13 לא יכול לפרוש. אולי לעזוב, או להפסיק, אבל לפרוש? זה לפנסיונרים של מערכת הביטחון או חברת חשמל. אבל אז נפל
כבר מזמן הבנתי שיש לי עבודה נוספת… הורה לספורטאם. במסגרת המשרה הזו הייתי בשתי תחרויות בשבוע שעבר – גביע ירושלים ואליפות ישראל. בשתי התחרויות ראיתי יותר מדי ספורטאים בוכים. ובגביע ירושלים ישבתי מספיק קרוב כדי לראות ולשמוע מאמנת מנסה להרגיע שחיינית צעירה עוד בזמן החימום, ללא הצלחה נכרת. המאמנת ניסתה ככל יכולתה, אבל… ואז נזכרתי
גביע ירושלים לצעירים יתקיים בשבוע הבא. השנה, בגלל השינוי במבנה העונה של הבוגרים ישתתפו בגביע ירושלים רק צעירים. ושוב יגיעו הילדים ונגיע אנחנו, ההורים, נמלא את היציעים ונעלה את מפלס הרעש לגבהים בלתי סבירים בעליל. השעון יתאפס, המזניק ישרוק והסטופרים יתקתקו… הסטופרים… שחייה היא אחד הענפים המדידים ביותר, המדידה (בתחרויות הגדולות) אלקטרונית, נגעת – ניצחת.
כל יום, בשבע וחצי בבוקר אחד מאיתנו מוריד את "הילדים" בבית הספר. עוד מעט הם יכנסו לאימון הבוקר ואז, לכיתה. אחר הצהריים הם ימשיכו לאימון הערב. ה"ילד" יחזור הביתה לקראת שמונה בערב וה"ילדה" לקראת תשע וחצי. ומחר… מחדש. "הילד", "הילדה", כך אנו מתייחסים אליהם, ובצדק. הם הילדים שלנו. אבל האם זה מדוייק לחלוטין? בערך בגיל תשע או
היום שתית קפה עם אבא שלי בקניון. בבוקר, למי שלא יודע, הקניון הוא סניף של דיור מוגן. כשקמנו ללכת פגשנו זוג חברים שלו, ובשיחה שהתפתחה עלתה השאלה – "הילדים עוד שוחים?" – "כמובן, 9 אימונים בשבוע, והולך להם ממש טוב" עניתי, ואז…. השאלה…. "הם אוהבים את זה?!" פעם עוד הייתי מתעצבן. בתחילת הדרך עוד לא הייתי
12 בצהריים, פעם או פעמיים בשבוע מצלצל הנייד (אצלי, בעידן הסמארטפון זה שיר של הנדריקס) ועל הקו הגדולה – "אבא היום באימון שחינו…" ואז בא פירוט של האימון. לא תמיד זה היה כך. למען האמת הייתי צריך לעבוד קשה כדי שהילדים ישתפו אותי… קרן (זוכרים אותה) הרביצה תורה בילדים. שלוש פעמים בשבוע ואני, כמו כל
שוב חנוכה. ועוד תחרות גדולה "גביע ירושלים". הגדולה כבר בבוגרות. השנה, בשבועות האחרונים הם ב"העמסה" (כינוי יפה למה שכל אחד אחר היה קורא לו קריעת ת…) ושוב, הכאבים. הפעם בברכיים והרוטינה הידועה – משחת קירור, מנוחה יחסית לברכיים, כדורים אנטי אינפלמטוריים, חידוש מלאי הטייפ הצבעוני וכיוון ה waze לאורטופד הקרוב (במידה והמצב יחמיר). לפני שנתיים