המאמן ופרשן השחייה הוותיק בוקי צ'יש פרסם את הפוסט הבא בתאריך 21.5.2018 בקבוצה "שחייה חופשית" את הפוסט הבא –

"למה הוא כן, והצעירים שלנו לא?

השחיין הסינגפורי הצעיר (בעוד חודש בן 15) כלומר יליד 2003 זאקארי תאן, (מצטיין במשחי החזה והמ.א.) עובר לגור ולהתאמן בעיר פיניקס שבמדינת אריזונה, ארה"ב.
מדוע צעירים ממדינות אחדות כן עושים את המעבר בגיל הצעיר והנכון ואצלנו הם כמעט תמיד עושים זאת לקראת המעבר למכללות בגיל 18 שנראה שהוא מאוחר מדי?

מדוע?

אני מעלהמספר השערות שאינן מבוססות על מחקר אלא על הרגשת בטון וראש. 
1. עדין לא נמצאו הילדים המוכשרים בשחייה שהם חדורי רצון וילכו אחרי החלום עד סוף העולם.
2. הילדים שלנו קשורים מאד להורים (ולהפך) ולא מסוגלים לעזוב את הבית ולעבור אל מעבר לאוקינוס בחיפוש אחרי ההזדמנות להיות כוכב בינלאונמי.
3. הצעירים הישראלם הם אמנם צעירים אך חסרים את הבגרות הנפשית לעזוב את הבית ולעבור ולחיות לבדם בארץ רחוקה.
4. המאמנים הישראלים עדין לא מבינים שעד כמה שהם טובים, והם טובים…….כדי להצמיח שחיין ברמה בינלאומית גבוהה לא מספיק מאמן טוב וצריך לשחרר את השחיין ולהעביר אותו למועדון טוב ומתאים לסביבה המאימה כדי לתת לו סיכוי,רק סיכוי, להגיע לצמרת העולמית.

אני משוכנע שיש עוד סיבות אבל העובדה היא שילדים לא מעטים עושים זאת אבל הישראלים עדין לא."

 לאחר התלבטות החלטתי לכתוב את דעתי בעניין באופן מפורט. אני סבור כי הנסיון שלי בשלוש השנים האחרונות עם שלושת ילדי (שגילאיהם הנוכחיים 17.5, 16, 11) שעברו לשחות בארה"ב ומתוך היכרות עם שלושה נוספים שעשו את המעבר באותה התקופה צברתי נסיון ותובנות עדכניות למדי מאפשרים לי זווית ראייה עדכנית וקרובה. גילוי נאות – אין לי שום הכשרה כמאמן ולכן ההערות המקצועיות שאביא הינן פועל יוצא של שיחות עם מאמני שחייה (בארץ וכאן) ובעלי מקצוע נוספים (תזונאית – יעל דרור המדהימה) פסיכולוגית ומאמני כושר המתמחים בשחייה מ Functional Sports Preformance .
 מספר היבטים משפיעים על ההצלחה המעבר של שחיין בגילאי העשרה לארה"ב ודורשים הכנה –
  • מקצועי
  • תרבותי
  • חברתי
 אנסה להסבירם אחד לאחד –
ההיבט המקצועי:
פיזיולוגי – חלק לא מבוטל מהמאמנים בארה"ה מתבססים על התיאוריה של ד"ר דייב סאלו (המאמן הראשי של אונ' דרום קליפורניה ואחד ממאמני הסגל הלאומי של ארה"ב). סאלו, ד"ר לפיזיולוגיה של המאמץ, מבסס את שיטתו על בניית שריר מאסיבית (בתי בוסיפה 8% לערך במסת שריר בחודשים הראשונים לשהותה בארה"ב) הדבר משפיע על מנח השחיין במים ומכאן גם על הטכניקה שאותה פיתח עם השנים. הילדים כאן מתאמנים בשיטה זו מגיל צעיר כך ולכן אצלם לא חלים השינויים שציינתי. שינויים אלה עלולים לפגוע במהירותו של השחיין וכמובן בתוצאותיו. יתרה מכך – מאמני הקבוצות הבוגרות כאן יוצאים מנקודת ההנחה שהשחיין שהם מקבלים כבר לוטש מבחינה טכנית ומבחינה פיזיולוגית ולא עוסקים (כמעט) בטכניקה אלא עוסקים בלהפוך את השחיינים למהירים יותר. שחיין ישראלי שלא יגיע לכאן עם הכנה מתאימה פיזיולוגית עם התאמה טכנית (במקרה הטוב) או לפחות מודעות לאתגר (במקרה הפחות טוב) יבזבז זמן לא מבוטל ב"חיפוש עצמי" עד שיחזור לעצמו.
עצימות – עיקרון נוסף בשיטתו של סאלו הוא ביצוע סטים קצרים יחסית (לעיתים רחוקות יהיה סט ארוך מ 200 יארד/מטר בתרגיל/אימון) בעצימות גבוהה (כמעט במהירות מקסמלית). גם הבדל זה, דורש הכנה והסתגלות
תחרותיות – שחיינים הגדלים בארה"ב רגילים להתחרות (ברוב המקרים) לפחות פעמיים בחודש. יותר מכך בכל יום תחרות כל שחיין קופץ 3-4 פעמים למים כשכל תחרות הינה עם מדידה אלקטרונית וכולן מאפשרות להשיג את הקריטריונים השונים. בשלב התיכון – בעת עונת בתי הספר, אף קורה לא אחת ששחיין קופץ ביום רביעי בתחרות בית ספר ל 4 משחים וביום שבת וראשון מתמודד שוב בתחרות עם המועדון ושוחה עוד  4-8 משחים. ברור לכולם כי לא בכל פעם השחיין משפר את תוצאותיו אבל הוא לומד להתאושש במהירות, מפחית את אלמנט החרדה והלחץ (כמובן שהדבר אינדיבידואלי) ותחרות, כמו אימון, הופכת להיות "עוד יום במשרד". לא בטוח שבשנים הקרובות נוכל להכין מראש את השחיינים לכך – אבל חשוב לפתח את המודעות.
ההיבט התרבותי
"הלם תרבותי" הוא אמיתי. שחיין שמגיע לארה"ב צריך להתמודד עם שינויים רבים בחיי היום יום שלו בבריכה ומחוצה לה.
שפה – השפה היא אמצעי התקשורת המיידי בבריכה ומחוצה לה. רמת האנגלית של ילד ממוצע בתחילת בית הספר התחכון אינה מספקת להתנהל ביום יום. בבריכה ייתקל שחיין ישראלי ב"לינגו" שונה לחלוטין ממה שהורגל אליו ויקח זמן והרבה מאמץ עד שיסתגל ויתאים את רמת ההבנה והביצוע.
תזונה – אחד ההבדלים הבולטים לשחייין (ולא רק) שמגיע לכאן הוא תרבות האוכל (גודל והגם בהיבט המצאי והמגוון וגם בהיבט ההרכב התזונתי של מזונות מוכרים. ראשית – לא כל המוצרים שאליהם רגיל השחיין בארץ זמינים בארה"ב ויש למצוא תחליפים. גם הערך הקלורי אינו תמיד תואם (גילינו שבפרוסת לחם כאן יש כמעט פי שניים קלוריות מאשר בארץ) יש להתכונן לכך מראש ולעקוב ביתר מודעות על רוטינת האוכל והמוצרים הנצרכים.
אחריות אישית – הציפיה כאן מהשחיינים היא שהאחריות להצלחתם מוטלת בעיקר עליהם. אימוני המועדון הם הבסיס אבל לא אחת תראו השחיינים מוסיפים לעצמם אימוני כוח  ו/או אימונים אירוביים נוספים (תוך שהם מיידעים את המאמן).
התנהלות יומיומית – החברה האמריקאית הינה חברה מנומסת, שיטתית, מרוחקת וקנאית לפרטיותה. לעיתים אנו טועים בפרשנות וקולטים את זה אחרת. סחבקיות חוסר סבלנות וסובלנות, "עיגול פינות", כמו גם הומור ישראלי לא עוברים לאמריקאים "חלק". סבלנות והבנת השיטה הם מפתח להתאקלמות.
ההיבט החברתי
מערכות יחסים – בשלוש שנותי כאן מעולם לא ראיתי מאמן מרים קול או מתייחס בחוסר כבוד לשחיין. מצד שני כשירצה להעיר הערותיו יהיו ב"אנדר סטייטמנט" וכמעט תמיד מכיוון חיובי ומעורר מוטיבציה. ולכן לנו, כישראלים, לא תמיד ברורה מהות וכוונת הפנייה.
מצד שני עד לגיל מבוגר יחסית על פנייה למאמן תיעשה עם התוספת coach ומתוך כבוד.
גם מערכות היחסים בין חברי הקבוצה הן שונות ולשחיין ישראלי יקח לא מעט זמן ומאמץ לפתח יחסים בינאישיים כחלק מהפער התרבותי.
מרחק – שחיין שמגיע מהארץ הינו בודד ומרוחק מבסיס התמיכה העיקרי שלו – התא המשפחתי. המעבר בגילאים המדוברים מהווה אתגר מנטלי. במידה והמעבר אינו לפנימיה (דוגמת בולס) שערוכה לטפל בפוטנציאל המשברי של המעבר יש לבדוק ולהכין את השחיין ואת המערכת הקולטת להתמודדות עם המצב החדש. מצד הספורטאי יש להכינו לאתגרים השונים, מצד המערכת הקולטת יש לבדוק את ההתאמה (אם זו משפחה) של השחיין לתא המשפחתי הקולט ולהפך ולהכין את המשפחה לכל המשמעויות של טיפול בספורטאי – מנטלית, חברתית ולוגיסטית.
במקביל גם יש להכין את המשפחה בארץ לשינוי ולמרחק (זה לא חצי שעה נסיעה לוינגייט כדי לראות את הילד.ה ולתת חיבוק)
בנוסף מתנתק השחיין מחבריו בבריכה ומחצה לה ועליו להיות מוכן לתקופת בדידות עד שישתלב וירכוש חברים חדשים
מסקנה –
על מנת שיצליח מהלך של העברת שחיינים לארה"ב הוא צריך להיות פרוייקט מאורגן, מתוכנן, ממומן ומנוהל ולכלול שלב של הכנה בארץ וליווי מקצועי בעת שהות השחיינים בארה"ב – לא רק בצד המקצועי, אלא גם בהיבטים המשלימים.