כל יום, בשבע וחצי בבוקר אחד מאיתנו מוריד את "הילדים" בבית הספר. עוד מעט הם יכנסו לאימון הבוקר ואז, לכיתה. אחר הצהריים הם ימשיכו לאימון הערב. ה"ילד" יחזור הביתה לקראת שמונה בערב וה"ילדה" לקראת תשע וחצי. ומחר… מחדש.

"הילד", "הילדה", כך אנו מתייחסים אליהם, ובצדק. הם הילדים שלנו. אבל האם זה מדוייק לחלוטין? בערך בגיל תשע או עשר הילדים נכנסים לעולם הספורט המקצועי. כמות האימונים, דרישות המשמעת והמחוייבות הופכים לחלק משמעותי מחייהם (וגם מחיינו). בשלב הזה הם עוברים "פיצול אישיות", בעוד שכלל המערכות – בית הספר, המשפחה והחברה בכלל מתייחסים אליהם על פי גילם ולא אחת מפגינה חוסר הבנה וסובלנות. המאמנים והמערכת הספורטיבית, מצד שני, דורשים מהם התנהלות בוגרת ומקצועית גם באימונים ובפעילות הספורטיבית וגם מחוצה לה (תזונה, שינה וכו').

הסיבות די ברורות. ספורטאים (בייחוד בענפים האישיים) מגיעים לשיאם בשלהי שנות העשרה ותחילת שנות העשרים לחייהם (בענפים הקבוצתיים הם זוכים לעוד מספר "שנות חסד") ועל מנת להגיע לפיסגה בתזמון הנכון עליהם לעמוד בתכנית סדורה, ארוכת טווח ומובנית, שמתחילה, כפי שאמרנו, בגילאי תשע – עשר.

כדי לפשט את העניין כדאי לזכור כי הקריירה הספורטיבית של המובילים והמתמידים תתחיל בגיל עשר ותסתיים (נגיד) בגיל עשרים וחמש. בסך הכל כחמש עשרה שנים. אם נשווה את זה לאקדמאי שמתחיל את לימודיו סביב גיל העשרים ויוצא לגימלאות סביב גיל שישים וחמש יהיה יחס של 1:3 כלומר – שנת ספורטאי שווה שלוש שנות קריירה רגילות. אם ניקח את החישוב צעד קדימה אז ילד בן חמש עשרה הוא כמו מבוגר אחרי חמש עשרה שנות קריירה…..

ברור שההשוואה פשטנית ולא מדוייקת, אבל כשמסתכלים על זה כך, ברור לנו למה הדרישה המקצועית כבר בגילאים האלה הינה בלתי מתפשרת (הלא מכל אחד מאיתנו, אחרי חמש עשרה שנות קריירה, היו דורשים לא פחות, באקדמיה הדוקטורט היה כבר ממוסגר). ככלות הכל הספורטאים מקדישים שעות רבות לאימונים. שחיינים לדוגמה, בגילאי 14-15 יקדישו כ 20 שעות בשבוע לאימונים. היקף של חצי משרה!

ואנחנו, ההורים, אנחנו הגשר בין שני החלקים של אותו "פיצול אישיות" תפקידנו לשמר מצד אחד את ילדותם וקצב ההתפתחות בעולם הסובב אותם מחוץ לספורט מצד אחד, ומצד שני לתמוך, לקדם ולשמר את המקצוענות שאליה הם נדרשים.
הבעייה, לא אחת היא הנטייה שלנו ל"פיצול אישיות" הורית. במקום לגשר בין העולמות אנו מפרידים ביניהם. כך שלא אחת נוצרים חילוקי הדעות בין הצוות המקצועי להורים ומי שנפגע, בסופו של דבר, הוא הספורטאי.

אז מה עושים? כמו בדברים אחרים – פשרות, תכנון ארוך טווח (חופשות, אירועים וכד') ועבודה משותפת עם צוות האימון.

שיתוף פעולה ויכולת להתפשר ייתנו לספורטאי בסופו של דבר את השקט להתמקד בהתקדמות ולהצליח. עוד לא נולד המאמן שיגיד לילד לא לנסוע לחתונה של הבת דודה בתנאי שידע על כך שבוע מראש וידע להכין את החלופות המתאימות לאימון הספורטאי. גם חופשה בחו"ל, ככל הנראה תיאלץ לחכות לתקופה שאחרי ההכנות וההשתתפות בתחרות המטרה.

גם ילדים, וגם בוגרים.