יום שלישי, חמש וחצי בבוקר, השעון מצלצל ואני קם להעיר את הילד (זה ילד? מטר וחצי וארבעים ושלושה קילו שרירים). ליטוף בראש והוא מבקש שאשאר עוד רגע כדי לוודא שהוא לא נרדם. אימון בוקר… ב-0700 במים.

עוד כמה דקות והוא במטבח מארגן קורנפלקס ותיק אימון (בגד ים, מגבת, משקפת, שק ציוד) שש ורבע באוטו אוספים עוד חבר ולבריכה.

לפני שש שנים השעות היו שפויות יותר וגם כמות האימונים או ליתר דיוק שיעורים….

מאד שמחנו שהילד רוצה לשחות אבל את הרצון להיות "כמו הגדולים" שמנו בצד, כי הילד בסך הכל בן חמש, אז מה הוא באמת מבין בעסק הזה? אז זהו, כנראה שטעינו. שבוע אחרי שבוע, שיעור אחרי שיעור, מורה קצת קשוחה (רוסים… אתם יודעים) אבל מקצוענית עד הסוף, ולאט לאט הילד מתחיל לשחות. לא תמיד המורה מבסוטית ולפעמים זה גורר מחאות מצד הילד אבל תמיד, ביום חמישי, יש התרגשות ומוטיבציה. ואז, יום אחד, מגיע טלפון "שלום, אני אמא של אחד הילדים בגן" בדרך כלל השיחות האלה לא נגמרות מי יודע מה "רציתי לספר לכם משהו" מפלס החרדה עולה "היום שאלתי את הבן שלכם אם הוא רוצה לבוא אלינו אחר הצהריים. הילד נתן בי מבט מפחיד ואמר – ביום חמישי, עד סוף השנה, אני לא יכול! יש לי שחייה!!. – רק רציתי שתדעו, איזה חמוד" הקלה מהולה בגאווה השתלטה עלינו. כנראה, שצריך להקשיב לקטנים האלה, כי הם יודעים טוב מאד מה הם רוצים.

בשלב הזה, כשהבנו שמייקל פלפס הולך לאכול קש מהבן שלנו תוך שבועיים שלושה (Yeah right) התחלנו, זוגתי ואני, ללחוץ את הילד (כאילו שהלחץ של המורה לא מספיק) – ללכת לצד הבריכה (טעות), לנזוף בו על כל טעות (אסור בהחלט), ובגדול החלטנו שאנחנו יודעים יותר טוב מהמורה, ובכלל מכולם, מה נכון ומה טוב לילד (בסך הכל הוא הילד שלנו!). לשמחתנו, ובעיקר לשמחתו, המוטיבציה והרצון שלו גברו על השטויות שלנו.

במבט לאחור,למרות שאת גרעין המוטיבציה של ספורטאי הישג ניתן לזהות מגיל צעיר יחסית, אסור לשכוח שבגיל הצעיר הילדים נמצאים בלחץ לא קטן – הם לומדים מיומנויות מוטוריות חדשות שלעיתים קרובות קשות להם, הם נמצאים בסביבה קשה ותובענית עם מערכת כללים שונה מהמוכר להם והם ממש לא צריכים הורים שמוסיפים עוד לחץ. בשלב הזה, כל מה שנדרש מאיתנו הוא אמפתיה, תמיכה והפגנת גאווה על כל הישג והתקדמות.

ביום אחד, בחורף, הילד סיים בריכה שלמה, בלי לעצור, בלי לגעת במסלול או בקיר, בריכה שלמה – מהתחלה ועד הסוף. פרץ של גאווה אבהית הציף אותי. בסוף השיעור, כשהילד לבוש בפיג'מה, מעיל ,כובע צמר וכפפות (חורף ירושלמי, אתם יודעים) לקחה המורה פרוסת עוגה, שהייתה שם מאיזה יום הולדת של מדריך, עטפה אותה במפית, הגישה לבנדיט ואמרה "היום, מגיע לך!". העיניים של הילד נצצו ולמרות שהוא לא זוכר את הערב הזה, ברור לי ששם היתה קפיצת מדרגה.