גביע "ספידו" ירושלים, דצמבר 2011, הצגת בוקר, היום הראשון. זינוק נבחרת הבנות 4X50 מעורב בנות גיל 11. בכורתי, מזנקת שלישית ברביעייה, פרפר, מסביב יהום הסער – רעש והמולה – צעקות עידוד של חברים והורים, דירבון של המאמנים. ונדמה שעוד שנייה התקרה בבריכת "חוות הנוער הציוני" תתנפץ מהרעש של מאות האנשים. בתי מסיימת ואחריה קופצת למים שחיינית החתירה, הילדה הזאת שוחה מהרררר. עוד שני מקצים ועל אדן הזינוק (למעשה בתוך המים) מתייצב השני שלנו, ומזנק ל 200 מ' גב. מקצה קשה, ארוך ותובעני, במיוחד לילד שעדיין לא הגיע לגיל 10. ובסיום ההצגה אני חוזר בסוג של פלאשבק להתחלה….

"ימינה ושמאל לאחור לפנים, וצעד וצעד ומסתובבים". חורף 2001. אני, ירושלמי בן 37, שאת המים רואה בעיקר במקלחת מוצא את עצמי עומד בבריכה רדודה ומחזיק את בכורתי בחוג "שחייה לפעוטות". גיסתי, עם ותק הורות של שלושה חודשים יותר מאיתנו לקחה את בתה לחוג דומה והחליטה להעניק לנו מתנה, מספר שיעורים לבכורתי. הילדה, למען האמת, די בשוק אבל לא מוחה נמרצות ומסתבר שההורים נהנים אז ממשיכים. עד מהרה הילדה מתחילה, כפי הנראה, גם ליהנות ולקראת גיל 10 חודשים, מראה סימני שמחה כשמגיעים לבריכה ואפילו קופצת מהמזרן באופן עצמוני (לפעמים גם כשהמדריכה מבקשת).
עוברת עוד שנה. והבן שלנו מגיע לגיל שלושה חודשים (כן, היינו זריזים, ותודה על המזלטוב) וכצפוי, אנחנו מנסים לשחזר את ההצלחה, אבל אבוי…. הילד לא מתלהב. אמנם הוא לא מוחה נמרצות, אך גם לא מציג סימני התלהבות ולקראת גיל שנתיים ובעקבות שבר באחת הגפיים (לא בבריכה) הילד מפתח חוסר אהבה למים ופורש בשיא.

בכורתי, לעומת זאת, ממשיכה בעוז. ובקיץ 2004 אחרי צפייה משותפת של דקה (אולי שתיים) של משחה נשים באולימפיאדת אתונה היא מגיעה לבריכה, אומרת "אבא תראה – כמו בטלויזיה!" קופצת למים ושוחה חצי בריכה…

בשלב זה (שהוא גם השלב הנכון ללימוד שחייה) צופה בה אחד המאמנים ומסביר לנו במבטא רוסי כבד (איך לא) ש"…ילדה שוחה יפה מאד, אבל נמוכה, תחרויות לא יכולה…" מתוך הבנה (הילדה באמת נמוכה לגילה וגם אבא ואמא שלה, מה לעשות, לא שחקני NBA, והאמת גם די נמאס ללכת פעם בשבוע ולהריח את הכלור) והרצון לגונן על הפעוטה מוחלט פה אחד להפסיק ושכנענו את בכורתנו להפנות את מאמציה לכיוונים אחרים.

חלפו עברו עוד שלוש שנים ואל העולם הגיחה בת נוספת. וכמו הגדולים (והאמת כבר התגעגענו) שבנו לבריכה הקטנה, החמימה ורווית הכלור (וכנראה עוד מספר כימיקלים טבעיים) ושוב "קדימה, אחורה…" וכו'. וכך ביום שישי אחד, כשהיה יום גשר בגן, הצטרף הבן (שהיה בן 5) אלי ואל הקטנה. השיעמום הוביל אותו לשבת לצד הבריכה הגדולה (זאת מה 4X50 מההתחלה) שבה התאמנו שחייני קבוצת "סנפיר" של הפועל ירושלים. הקבוצה הבכירה של המועדון. עד היום לא ברור מה היה שם אבל בתום השיעור של הקטנה, ניגש אלי בני ואמר לי את המשפט שכנראה שינה את המשפחה לעד: "אבא, אני רוצה להיות כמו הגדולים!"

שלום, שמי הלל ואני אבא לשני ספורטאים צעירים. בטורים הבאים אחלק עמכם את חוויותי נסיוני והתובנות שמתפתחות אצלי במהלך התהליך שעובר על משפחתנו. למרות שאצלנו שוחים, נראה לי שרוב התהליכים והתובנות יתאימו לכל הורה לספורטאי צעיר.

להתראות בטור הבא.