Chickpea_Ord_Kabuli_fig1centre

עוד סוף שנה. אליפות הצעירים מעבר לפינה ואחריה אליפות הבוגרים, שבועיים פגרה ו…. מ ח ד ש.
מכל הילדים שהתחילו ב"עתודה" לפני שש שנים נשארו שלושה, הילדים שלי וחבר נוסף של הבן….
כל כמה חודשים אחד מהם הגיע וסיפר על עוד ילד או ילדה ש"פרשו", כל אחד והסיבה שלו, אחת עזבה את העיר, שני לא אהב את הלחץ, שלישי העדיף כדורגל וכך, לאט לאט הצטמצמה החבורה. עם הזמן הצטרפו צעירים יותר והילדים התקדמו לקבוצות אחרות אבל הפירמידה התבהרה.
לא אחת שאלתי את עצמי למה הם עושים את זה? (אני שואל את זה בשקט, בחושך, שאף אחד לא ישמע) זוהי בחירה מורכבת שכוללת חיים לא פשוטים, במיוחד לילדים צעירים.
ואז נזכרתי בסוכות של 2009…
כמי שעוסק בעולם התוכן הדיגיטלי חשבתי שיהיה נחמד לתעד את התהליך שעובר על הילדים בשנה הראשונה להיותם "שחיינים" (יקח עוד כמה שנים עד שהם יזכו לתואר הזה באמת) וכך, בבוקר אחד, כשנסענו לבריכה, נתתי להם את המצלמה והם ראיינו אחד את השנייה. בשלב מסויים שאל התכשיט את אחותו "אז למה את שוחה?" והיא, בתשובה בוגרת מגילה (כיתה ד' באותה עת) ענתה לו – "זה כיף ואם נשארים, אפשר להתקדם ולעלות קבוצות"

הפספוסית (של אז) גילמה בתשובתה את מרכיבי ההצלחה הבסיסיים ביותר:

  • האחד – הם חייבים, אבל ממש, לאהוב את זה. כבר מספר פעמים יצא לי לראות ילדים שנגררים לבריכה על ידי הורים שהחליטו שהילד יהיה פלפס הבא. אז חברים – זה לא יקרה! גם אם הילד/ה מוכשרים כמו פלפס או פרנקלין (והסיכוי לזה, בינינו, הוא די קטן) אם הוא לא אוהב את זה ממש, אז הדבר היחיד שישאר כשהוא יפרוש (או יופרש) הוא מפח נפש לילד ולהורים (וגם חור לא קטן בכיס)
  • השני – ההתמדה. עוד לא נולד האלוף שקפץ למים וזכה במדליה אולימפית או בכל מפעל חשוב אחר בלי להתכונן לזה קשה מאד. להזיע יום יום, ומי שנוגע בפסגה עושה את זה בשביל שיפור של מאיות (או עשיריות במקרה הטוב). ככל שהילד יבין זאת מוקדם יותר סיכויי ההצלחה שלו יגדלו.

החיבור בין שני המרכיבים הינו הבסיס להצלחתם. אנחנו צריכים לעמוד על המשמר ולראות האם הם באמת רוצים ונהנים מאורח החיים הסיזיפי שבחרו. וכמובן לתת כתף כשצריך.

וכך, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, הילדים שלנו מורידים כל בוקר את המחרשה אל תוך האדמה ומתקדמים צעד אחר צעד. ואחרי שנים, כשהם עוצרים הם יכולים להביט בגאווה על התלם הארוך שחרשו לאורך השנים.