היום שתית קפה עם אבא שלי בקניון. בבוקר, למי שלא יודע, הקניון הוא סניף של דיור מוגן. כשקמנו ללכת פגשנו זוג חברים שלו, ובשיחה שהתפתחה עלתה השאלה  – "הילדים עוד שוחים?" – "כמובן, 9 אימונים בשבוע, והולך להם ממש טוב" עניתי, ואז…. השאלה….  "הם אוהבים את זה?!"

פעם עוד הייתי מתעצבן. בתחילת הדרך עוד לא הייתי מתורגל. כשדיברנו עם אנשים על השחייה קיבלנו, לא אחת, תגובות שנעו בין כמעט פנייה למועצה הלאומית לשלום הילד לבין שאלות של פסיכולוג קליני בסגנון "אתה בטוח שאתה לא מגשים את הילדות שלך דרכם?". חלק מהאנשים דאגו לבריאותם של הילדים – "אתה בטוח שזה טוב להם? כזו כמות של פעילות?" ואני מצאתי את עצמי במגננה, פעם אחר פעם.

בארץ, בניגוד למדינות מתוקנות אין חינוך לספורט. אולי זה חלק מהגנום היהודי, אם הילד לומד פסנתר ומתאמן שעתיים ביום, אם הילדה רוקדת בלט ארבע פעמים בשבוע בכיתה ד', קורעת את הרגליים והגב בעמידה על קצות האצבעות או אם הילד משקיע את רוב זמנו בצופים, כמעט אף פעם לא יעלו אותן השאלות. וברוב המקרים הוריהם יקבלו מחמאות ומבטי הערכה. אבל אם הילד ספורטאי ומתקדם ברצינות, מהר מאד יסתכלו עליך בעין עקומה. פעם בכמה שנים עורך מהדורה משועמם בערוץ טלוויזיה כזה או אחר ישלח כתב מתחיל שיעשה כתבה מדכאת על הורים ש"דוחפים" את הילדים והסאב טקסט יגיד – מתעללים.

ואולי מכאן מתחילה בעיית ההצלחה, או ליתר דיוק, אי ההצלחה של הספורט הישראלי.

אז לכל השואלים –

אצלנו בבית יש הסכם – אנחנו התחייבנו לסייע ככל יכולתנו לכל אחד מהם לממש את הפוטנציאל שלו. הם מצד שני מחוייבים לשלושה דברים – 1. להיות תלמידים טובים. 2. להשקיע 100% בכל אימון ותחרות ו 3. להגיד לנו ביום שהם לא רוצים יותר. ולמען הסר ספק מס' 3 אינו האחרון בסדר החשיבות.

האחריות היא שלהם

אה… ודבר נוסף, לכל אותם שואלים – ילד, כמעט בכל גיל, לא ימשיך, אפילו דקה, להתאמץ לעבוד ולהזיע אם הוא לא אוהב, אבל ממש אוהב, לעסוק בספורט.