הפעם היחידה שבה התערבתי באימון הייתה כשהבן יצא לעקיפה של ילד אחר, באמצע תרגיל ארוך,  ואותו ילד בעט בו… בראש…. המאמן, למצער, היה עסוק בצד השני של הבריכה. קמתי וצעקתי על הילד. בדיעבד זו הייתה, כמובן, טעות. הייתי צריך לתת למאמן לטפל בזה. אבל במחשבה שנייה, הבעיטה (ובשום פנים ואופן אינני מצדיק שום סוג של אלימות) הייתה התגובה הקיצונית והבזויה ביותר לסוג השני של לחץ, הלחץ הפנימי.

ילדים העוסקים בספורט הישגי הנם, לא אחת, פרפקציוניסטים השואפים למצוינות. בגילאים הצעירים יותר המשוואות מאד פשוטות מצוינות=ניצחון, אימון=תחרות ולכן ההתמודדות עם ילד שמשיג באימון או הגעה במקום שני בכל מקצה הישגי (תחרות או מדידה באימון) נחשבים לכישלון, חד וחלק. כשבתי הייתה בעונה התחרותית הראשונה שאלתי אותה מה הדבר הכי טוב שיכול לקרות בתחרות? התשובה הייתה, כמובן, "לנצח" הקשיתי ושאלתי – ומה הדבר השני הכי טוב שיכול לקרות? ונעניתי "לא להיפסל"…. שמעתם? לא ליהנות, לא לשפר תוצאה אישית גם לא להגיע במקום שני, לא להיפסל!! הדבר הדליק אצלי מיידת נורות ארגמניות.

האמת היא שבגילאים הצעירים, לפחות עד גיל 15-14 (בשחייה, בענפים אחרים הגילאים קצת שונים) הניצחון האבסולוטי בתחרויות ואליפויות הוא בבחינת בונוס. בעיקר בשל הפערים הפיזיולוגיים הגדולים הנובעים מקצב הגדילה השונה בין ילד לילד. עד אז הילד צריך להתרכז בשלושה אלמנטים מרכזיים – שיפור ו"שיוף" הטכניקה, בניית הרגלי עבודה ושיפור מתמיד של ההישגים האישיים. על אלה מופקדים המאמן והספורטאי.

עלינו, ההורים, מוטלת המשימה לפתח את החוסן הנפשי. החוסן כולל קודם כל את היכולת להתמודד עם כל דבר שמוגדר אצל הספורטאי הצעיר כ"כישלון". עלינו האחריות לתת לו את הכלים להפיק לקחים, לקום "מהקרשים" ולחזור לתלם ללא "נפילה" במוטיבציה ועם תובנות לשיפור בפעם הבאה. הצד השני של אותו מטבע הוא ההתמודדות עם הצלחה – שמירה על פרופורציה, צניעות והבנה ש"לא לעולם חוסן" והעובדה, שעל מנת שיוכל לשמור על מקומו, הוא חייב להשקיע ביתר שאת.

מעל הכל עלינו לעטוף את הספורטאי בהרבה אהבה והבנה, לקבל אותו ותמיד, אבל תמיד, לתת לו חיזוק ומילה טובה, בהצלחה ובכישלון. בצד המקצועי יטפל המאמן. אצלנו, אסור לשכוח, הוא תמיד הילד/ה.

ואם, לרגע, אנחנו חושבים שאין בידינו את היכולת לתת לילד את הכלים המיטביים להתמודדות הקשה שהוא עובר יום יום. מומלץ לפנות לאיש מקצוע, פסיכולוג ספורט, שיוכל לתת לילד, ולהורים, כלים להתמודדות עם הדרך שהמשפחה צועדת בה.