באחת הנסיעות האחרונות עם הילדים לבית הספר (שבו הם גם מתאמנים פעמיים ביום) דיברו הילדים על אחד הילדים שעזב, או בלשונם, פרש.

עד אז התרעמתי כל פעם שעלה נושא ה"פרישה". לתומי חשבתי שילד בן 13 לא יכול לפרוש. אולי לעזוב, או להפסיק, אבל לפרוש? זה לפנסיונרים של מערכת הביטחון או חברת חשמל. אבל אז נפל האסימון של "שנת הספורטאי" והבנתי שילד בן 13 ששוחה כבר שנה רביעית בנבחרת בהחלט פורש.

הילדים שלנו מתחילים את הנסיעה הספורטיבית שלהם בגיל מאוד צעיר. ככל שהם מתקדמים ב"נסיעה" מופעלים עליהם לחצים חיצוניים שונים – לימודים, סביבה חברתית ובמקביל העומס והדרישות המתגברות כספורטאים. ובכל תקופה הם מגיעים לצומת החלטה. הראשונה היא בעצם הבחירה לעסוק בספורט תחרותי – בערך בגיל 9. אחר כך, בהמשך הדרך, בערך בגיל 11 מגיע השלב השני שדורש מהם התמסרות כמעט יום יומית ועומס פיזי ומנטלי גדול יותר. חלק מהילדים מחליטים שעבורם זה יותר מדי ופורשים הממשיכים יגיעו בערך בגיל 14 לצומת החשובה יותר יידרשו להתמסרות מוחלטת.על אילה כבר עובדים מכבשי הלחצים של גיל ההתבגרות, החברה שמחוץ לספורט, העומס בלימודים ו"עייפות החומר"' מי מהם שיעצור לשנייה ויסתכל ימינה ושמאלה יגלה שמכלל הילדים שהתחילו את הדרך בגיל 9 (נגיד) נשארו בודדים ואלה כבר, ככל הנראה, ימשיכו עד הצומת הלפני אחרונה – גיל 18. בחו"ל זה יהיה אוניברסיטה או קולג' ובארץ צבא. הצומת שאחר כך היא כבר הסיום של הקריירה התחרותית, לצומת הזו מגיעים בודדים. כאלה שהיה להם את הרצון, הכישרון, ההתמדה וגם קצת מזל. החלק היפה הוא שעם סיום הקריירה הספורטיבית עדיין כל החיים לפניהם.

עד לבית הספר עברנו עוד כמה צמתים, ובכל צומת נפרדנו מעוד כמה מכוניות. למגרש החנייה נכנסנו לבד, הילדים ירדו ובדרך הביתה חשבתי שלא משנה מתי הם פורשים, מה שלמדו וקיבלו בתקופה שבה היו ספורטאי הישג מטפח אצלם יתרונות לכל החיים.

נסיעה טובה, ובעיקר – תהנו מהדרך