שוב חנוכה. ועוד תחרות גדולה "גביע ירושלים". הגדולה כבר בבוגרות. השנה, בשבועות האחרונים הם ב"העמסה" (כינוי יפה למה שכל אחד אחר היה קורא לו קריעת ת…) ושוב, הכאבים. הפעם בברכיים והרוטינה הידועה – משחת קירור, מנוחה יחסית לברכיים, כדורים אנטי אינפלמטוריים, חידוש מלאי הטייפ הצבעוני וכיוון ה waze לאורטופד הקרוב (במידה והמצב יחמיר). לפני שנתיים לא היתה רוטינה….

ההעמסה לפני מוקדמות הגילאים היתה בשיאה הגדולה היתה מיועדת לשחות (כרגיל) את המקצים הקשים (200 פרפר וגב, 400 מעורב) כאשר באחד הערבים, בצורה לא אופיינית, הפסיקה את האימון והתלוננה על כאב ממוקד בכתף. המאמנים (וגם אנחנו) חשבנו בתחילה שמדובר בכאב חולף אך מהר מאד התברר כי זו לא תלונת שווא. הילדה יצאה מהמים וכבר למחורת קבענו תור אצל הפיזיותרפיסטית. שתיים שלוש מתיחות וכפופים ויצא גזר הדין – "כתף שחיינים", דלקת בגיד שמחבר את שריר החזה (הרחב) לכתף. המלצת הפיזיותרפיסטית היתה מנוחה לפלג הגוף העליון, טייפינג (לתמיכה בגיד הפגוע), משחת קירור (בניגוד לדעה הרווחת שאיזור פגוע כדאי לחמם) וביקור חוזר בעוד שבוע.

לאחר שבוע ניכר שיפור והפיזיותרפיסטית נתנה אישור לחזור לפעילות בהדרגה ואפילו לשחות את משחה הגב (שם כמעט לא היה כאב) במוקדמות. ושוב…. הכאב חזר – מנוחה וחוזר חלילה.את האליפות, כמובן, בילינו בבית. ההתמודדות היתה, מעבר לצד הפיזיולוגי, עם התיסכול, החששות והפחד מכל כאב, שמא גם הוא דלקת.

כך נגרר ה"אירוע" מספר חודשים.  עד שהחלטנו לשנות גישה והלכנו לאורטופד (לכל מי שיצקצק בלשונו בשלב הזה – עד אותו רגע נראה היה שהפיזיותרפיה פותרת את העניין). הד"ר, לאחר אבחון קצר, הודיע שאכן, זו דלקת מתמשכת. בשלב הזה הורה על שינוי מדיניות – טייפינג שונה, כדורים ואולטרה סאונד אבחנתי לשלילת נזק חמור ולהמשיך פעילות עד סף כאב. שלושה שבועות לאחר מכן חזרה הילדה לפעילות מלאה, בעצימות נמוכה. לאליפות הקיץ היא כבר הגיע בכל המקקצועות.

הפציעה משפיעה על הספורטאי וגם עלינו בשני מישורים ברורים – הראשון והמיידי הוא הפיזי. השני, ולעיתים החשוב יותר, הוא הנפשי. ספורטאי צעיר שחווה פציעה צריך להתמודד עם האכזבה האישית, שאלת האשמה ("האם אני עשיתי משהו לא נכון?"), ההתרחקות שלו מההתקדמות של שאר הקבוצה,  הפחד לחזור לפעילות בעצימות גבוהה בשלב ההתאוששות והפחד מכל כאב, שגרתי ופעוט ככל שיהיה. כהורים, עלינו להחזיר לילד את הביטחון ולעודד אותו להתמודד ולהבחין בין סוגי הכאב שהוא חווה כספורטאי.

אנחנו הסקנו מספר מסקנות מהפציעה הזו – אין תחליף לרופא, ועדיף מוקדם ממאוחר. פיזיותרפיה היא כלי תמך/שיקומי ולעיתים אבחוני ולא כלי רפואי. כדורים, בשימוש ובמינון נכון, אינם גורם שלילי.

והכי חשוב –  ס  ב  ל  נ  ו  ת

ונקודה נוספת. הפציעה הזו נבעה מגמישות יתר, כזו שאינה מחייבת התייחסות אצל ילדים שאינם פעילים ברמת העצימות של הספורטאים. בדיקה אורטופדית קצרה או במקרה זה אבחון פיזיותרפי חד פעמי, היתה מספקת למאמן את הידע ומכאן את האפשרות להתאים את תכנית האימון כך שהסיכוי לפציעה יצומצם משמעותית.