חורף 2012, ההרשמה לחטיבות הביניים בעיצומה, בתנו הגדולה מודיעה שהחליטה ללכת עם עוד שלוש חברות מקבוצת השחייה לכיתת הספורט בחוות הנוער הציוני… הילדה ש"נמוכה, תחרויות לא יכולה" בוחרת בגיל 12 להיות ספורטאית מקצועית – 9 אימוני מים בשבוע, 5 אימוני כושר, קילומטרז' מטורף (מה שהן שוחות בשבוע, רובנו לא הולכים בחודש…)

בגן חובה שלחנו אותה לבלט…

קיץ 2004, הקריירה המבטיחה של כוכבת השחייה הצעירה נגדעת באיבה. לאחר המפגש עם המציאות (כן, היא נולדה קטנה, אחוזון 3, מה לעשות) וההמלצה המקצועית החותכת (במנבטא רוסי נחרץ), הפנמנו והחלטנו, כהורים אחראיים, שעתידה של הילדה כנראה יהיה בתחום אחר. מהמים היא לא מפחדת כבר, ולשחות היא תלמד, כנראה, בשלב מאוחר יותר.

כך, בחודש ספטמבר, הודענו אחר כבוד לילדה שאנחנו משנים את מסלול חייה והיא תלך עם חברות מהגן לבלט במתנ"ס. הסתדר לנו טוב, גם אחיה, שהחלים משבר ברגל, סירב להיכנס לבריכה ויאללה ל"פלייה רלבה". בניגוד לבריכה, שאליה הלכה בשמחה, פה נרשמו מחאות. אבל אנחנו, כהורים, כמובן, יודעים יותר טוב (שטות מוחלטת כמובן – בטח בעניינים האלה). עברה שנה שבסיומה הוחלט לוותר על קריירת פרימה בלרינה. חוג דרמה, בשנה שאחר כך, גם זכה לגורל דומה. ואפילו הניסיון ללימוד צ'לו (למרות טענת הכישרון) לא צלח.

שלא תבינו לא נכון, הילדה לא הזכירה את הבריכה ואנחנו לא הקדשנו מחשבה לכך. למרות שכל קיץ היא שמחה מאד בכל ביקור בבריכה ואף הוכיחה שלא שכחה את המעט שידעה. כך חלף הזמן, עד שאחיה הצעיר החליט שהוא רצה להיות "כמו הגדולים". קאט. מעבר לשיעור של הבן.

הבן עבר בינתיים לקבוצה מתקדמת יותר. וכך המשיכה הרוטינה, שבוע אחר שבוע זוגתי או אני מוצאים סידור לגדולה, לוקחים את הבן וממתינים עם שאר ההורים לצד הבריכה. איתרע המזל ואחיו הגדול של אחד הילדים בקבוצה היה, באותו זמן, שחיין בקבוצה הבוגרת. במהלך אחד השיעורים ניגש המדריך  לאבא של הילד, הצביע עלי ואמר לו "יש לו גם ילדה ששוחה טוב", מסתבר שהוא זכר אותה . כך התגלגלתי תוך כמה דקות עם האבא, שלקח אותי ביד והכניס אותי למשרדה של הדר בן-דרור, מנכ"לית האגודה. ושוב.. "הילדה נמוכה, תחרויות לא יכולה…" והדר, בחורה ממוצעת לחלוטין בגובהה, מסתכלת עלי ומסננת "איזה שטויות! אניה גוסטומלסקי גם נמוכה… אולי תביא את הילדה? נראה?"

עוד מספר שיחות של הדר עם הילדה (כי כנראה היינו יעילים מידי בהעברת המסר השלילי קודם לכן) והילדה חוזרת לשיעורים פעם בשבוע. עוברים כמה שבועות, באחד השיעורים לוקח אותם הסבא לבריכה ובתום השיעור אני מקבל מהסב הגאה טלפון  והוא אומר "היא כמו רקדנית בלט בתוך המים…"

בדיעבד, כנראה שיכולנו לחסוך את כל הסיבוב…