הפקק שהתארך הבוקר בכניסה למכון וינגייט היה מעצבן. כ שאנחנו נכנסנו ה הוא כבר השתרך עד אחרי גשר פולג. וכרגיל, עשרות מכוניות, שלנהגיהן ולנוסעיהם אצה השעה, עשו דין לעצמם וחתכו את התור המייגע.
נכון, היו שם סטודנטים, אבל גם לא מעט שחיינים והוריהם ששמו ללעג ולקלס את הנימוס האלמנטרי כי, ככל הנראה, "מגיע לי" או "פחח מה אני פראייר?"
אז רק להזכיר – חינוך הוא גם דוגמה אישית ודרך ארץ.
לפעמים לנצח לא אומר להגיע ראשון!