12 בצהריים, פעם או פעמיים בשבוע מצלצל הנייד (אצלי, בעידן הסמארטפון זה שיר של הנדריקס) ועל הקו הגדולה – "אבא היום באימון שחינו…" ואז בא פירוט של האימון. לא תמיד זה היה כך. למען האמת הייתי צריך לעבוד קשה כדי שהילדים ישתפו אותי… קרן (זוכרים אותה) הרביצה תורה בילדים. שלוש פעמים בשבוע ואני, כמו כל הורה מורעל הגעתי לצפות באימון. אחרי כמה אימונים תפסתי ביטחון והערתי הערה מקצועית (טעות גסה) לגברת הצעירה. ושוב, הקטנה, העמידה אותי במקום – "אבא, אתה לא מבין!" צודקת. לא הבנתי. מה שכן הבנתי שלילדים בכיתה ד' וב' שלושה אימונים בשבוע הם הרבה יותר מחוג במתנ"ס. אז הלכתי לשחות, יותר נכון לנסות לשחות. לקח לי מספר חודשים של פרפור במים. הנוהל היה לשחות בריכה ואז לנוח דקה,שתיים או חמש… מזל שהיתה לי מוטיבציה, כי הסיפור היה די מתסכל. במיוחד לראות שחיינים אחרים בגילי צולחים בריכות ללא מאמץ. שבוע רדף שבוע, אימון רדף אימון, פרפור רדף פרפור. ואז, יום אחד, קרה הנס! הכל התחבר והצלחתי לצוף מצד אחד של הבריכה לצד שני. בצד הרחוק עוד נשאר לי אוויר כדי להסתובב ולחזור. בד בבד התחלתי לשים לב כי הסביבה והאתלטים הצעירים במשפחה מפגינים יותר סובלנות ואפילו, איך לומר, הערכה למאמץ ולהתקדמות. ואני, סוף סוף התחלתי להבין…
שנה לאחר מכן נרשמתי לאיגוד השחייה והתחלתי להתחרות (לוכטה.. אתה יכול להרגע) ועוד נדבך של תובנה נבנה אצלי – זה מלחיץ! וזה לא דומה לשום דבר שהכרתי. לא בצבא, לא בכביש או בשום מקום אחר. השילוב של המדידה האבסולוטית, הרצון להצליח וההרגשה שכל, אבל כל העיניים בסביבה נעוצות רק בך מייצרות תחושת לחץ שמעטים מסוגלים לה.
בשנה שלאחר מכן רק שחיתי. לא אהבתי את הרגשת התחרות אבל אני מבין. מבין את הלחץ ומעריך את היכולת של הקטנים האלה להתמודד איתו ולנצח, בעיקר את עצמם, פעם אחר פעם.