כבר מזמן הבנתי שיש לי עבודה נוספת… הורה לספורטאם. במסגרת המשרה הזו הייתי בשתי תחרויות בשבוע שעבר – גביע ירושלים ואליפות ישראל. בשתי התחרויות ראיתי יותר מדי ספורטאים בוכים. ובגביע ירושלים ישבתי מספיק קרוב כדי לראות ולשמוע מאמנת מנסה להרגיע שחיינית צעירה עוד בזמן החימום, ללא הצלחה נכרת. המאמנת ניסתה ככל יכולתה, אבל… ואז נזכרתי בראיון ששמעתי בשנת 2010….

גילי לוסטיג, מנהל היחידה לספורט הישגי התראיין ברדיו. כוכבו של אלכס שטילוב דרך, והמראיינים כדרכם של עיתונאים שאלו את השאלה שמבחינתם מתבקשת – "אז מה גילי, יש סיכוי למדליה בלונדון?"

את תשובתו של גילי לוסטיג אני זוכר מצויין. לוסטיג המשיל את הספורטאי לטייס קרב. טייס קרב, כך אמר, מתאמן לביצוע משימה מסויימת בנקודת זמן ספציפית. ביום המשימה הוא מגיע למטוס, נחגר, מניע (למען האמת, ברוב המקרים מניעים את המטוס מהקרקע) מסיע למסלול, ממריא, טס לנקודה ספציפית, לוחץ על כפתור וחוזר. כדי שהוא יוכל לבצע את הפעולה הלכאורה פשוטה הזו באופן מושלם הוא מתאמן שנים ומסביבו צוות ענק שמסייע לו – טכנאים, חמשים, אנשי מודיעין, מזג אוויר, צוות רפואי, טבחים,  ועוד אנשים רבים. כדי שספורטאי יצליח, המשיך לוסטיג, יש צוות שלם שמכין אותו למשימה. המטרה היא להביא את הספורטאי מוכן לתאריך מסויים מנטלית, פיזיולוגית וטכנית. מאמן מקצועי, מאמן כושר, פסיכולוג, תזונאי, מעסה, פיזיותרפיסט, רופא ובעלי מקצוע נוספים בעת הצורך.

אבל מה אם הספורטאי הוא לא ספורטאי אולימפי?

מעטות האגודות, אם בכלל, המספקות את המעטפת המקצועית הנדרשת כדי לקדם את הספורטאים הצעירים.  לא אחת מנסים המאמנים לסייע, אך בדרך כלל זהו פתרון שמזכיר את הילד ההולנדי עם האצבע בסכר. למאמן אין את הזמן ואת ההכשרה הרפואית, פסיכולוגית, תזונאית או פיזיולוגית מספקת כדי שיוכל להתמודד בהצלחה עם בעיות החורגות מהשיגרה.

וכך, לא אחת, נותרים אנחנו, ההורים לבד אל מול האתגרים השונים. לי כבר יש בין אנשי הקשר בטלפון את כל בעלי המקצוע. כן, וגם את המינוס בחשבון הבנק…

אני לא יודע האם הילדה ההיא, מתחילת הפוסט הצליחה בתחרות, או לא. מה שבטוח הוא שהחוויה שנותרה לה לא היתה מהנעימות. ודי ברור לי שגם לא היה לה למי לפנות חוץ מאשר לאבא ואמא.

אנחנו צוות הקרקע של טייסי הקרב הקטנים שלנו.