כשפרסמתי את השאלות למועמדים לראשות האיגוד היה המקח וממכר העסקני בשיאו. גורמים שונים ומשונים משכו וערבבו בבחירות שהתקרבו. כל המקח וממכר נערך, כמיטב המסורת במחשכים ובמסדרונות המרכזים (הפועל ומכבי). בשלב מסויים פרש מיקי חליקה (מועמדו של יו"ר האיגוד הקודם – נועם צבי, ויו"ר הפועל ירושלים) ונותר מועמד אחד – סימון דוידסון.
כמו רבים אחרים לא הרגשתי בנוח עם הסיטואציה הזו. במבט מהצד זו נראתה כמו עוד אחת מעסקאות ה"תן וקח" שהשחייה הישראלית התמחתה בהן.
אני מוכרח להתוודות שכמו אחרים הופתעתי לטובה מהקו שנוקט היו"ר החדש מאז כניסתו לתפקיד. נראה כי כשחיין ומאמן בעברו לא נכבש על ידי מנעמי העסקנות. ולאחר שויתר על הנסיעה לריו (אקט מפתיע בתרבות העסקנות/נהנתנות הישראלית) הפשיל שרוולים והחל לערוך שינויים מהותיים בשחייה הישראלית, התואמים את החזון שהציג בראיון לשוונג, ובתוכם – מינוי הד"ר רובי שליו למנהל המקצועי של איגוד השחייה, הקמת פורום המאמנים והיום התפרסמה הידיעה על מינויו של דייויד מארש, מהמאמנים המובילים בשחייה האמריקאית (ובעולם) למאמן העל של נבחרת ישראל.
עוד רבה העבודה העומדת בפני היו"ר, ואני מקווה שימשיך בקו שהחל בו המתווה נתיב חדש ומרענן לשחייה הישראלית. עליו לזכור כי בהנהלת האיגוד עדיין יושבים חלק מאותם אנשים שהובילו את השחייה למצבה הרעוע. אלה, עשויים לנסות (בשם הקטנוניות הפוליטית) לפגוע במאמציו. לטעמי, ניקוי הארוות מאותם גורמים חייב להתבצע בהקדם על מנת שהשחייה תוכל להתקדם ללא חשש וצורך להביט מעבר לכתף. רק כך נוכל, כולנו, שחיינים, מאמנים, הורים ופעילים להנות בעוד מספר שנים מענף חזק, נקי מאינטריגות לא ענייניות, בריא ומוביל.
עלה והצלח סימון. ממשיכים להמתין.