בוב באומן (שאימן את מייקל פלפס לכל אורך קריירת השחייה שלו) מספר בהרצאותיו שכאשר פלפס שבר (בגיל 14) את שיא ארה"ב לגילאי 15-16 ב200 פרפר אמא שלו קישטה את כל הרחוב בדגלים, בלונים ושלטים. באומן מספר, שעצר את המכונית והסיר את כל הקישוטים. כשאמו של פלפס (דבי) התקשרה אליו בזעם ואמרה לו שכך היא חוגגת את הצלחת בנה ענה לה באומן "אנחנו בצעד ה 100 במסע של 10000 צעדים. מה יקרה בצעד ה 300? תקני לו מכונית?"

אז הסתיימה אליפות אירופה לנוער. ללא ספק אליפות מוצלחת מאד לנבחרת שבה היו (כמו בכל פעם) הצלחות ואכזבות ומייד התחילו הדיונים והניתוחים בכל הפורומים והקבוצות. בדיון משתתפים פרשנים, מאמנים, הורים, בעלי עניין וגם סתם חובבי שחייה.

לדעתי כל דיון נרחב מדי לטוב ולרע על שחייינים צעירים אינו מוצלח. מחד, יש טרנד של "פמפום" כל שחיין/ית צעיר ומוכשר מגיל מאד צעיר כולל ניתוחים אינטיליגנטיים יותר או פחות לגבי מתי יעלה על פודיום אולימפי. חלקם מקבלים כתבות מפרגנות בעיתונות המקומית ולפעמים הצעות חסות מגורמים מסחריים. ה"פמפום" הזה מייצר בטחון עצמי עודף ולא בריא ומחליש את יכולת השחיינים להתמודד עם כשלון (ואם תתעמקו במה ששחייני עלית ומאמניהם אומרים – מכשלונות לומדים יותר מהצלחות).
מאידך – כשהילד/ה (וברוב המקרים מדובר בילדים אפילו לא נערים/נערות) לא מצליח אזי מתחילה סביבו סערה – יש המבקרים ויש המגינים ולא ברור איפה הילד/ה/שחייו/ית שנמצא בעין הסערה הזו.
אסור לשכוח את היעד – הפסגה העולמית. להגיע לשם דרוש שילוב נדיר של כשרון ויכולות נוספות ולא פחות חשוב – הבנה שמדובר בתהליך ארוך וקשה שיש להתמיד בו.
.
בנוסף על השחיינים להתגבר על הסטטיסטיקה (כפי שכבר כתבתי בעבר כאן ).
אישית, אני חושב שגישה שבה נהג ונהגו עם כוכב האליפות – תומר פרנקל – שבה החשיפה שלו עד היום היתה מינימלית וניתן לו השקט היחסי לפרוח כאשר לא מתווסף ללחץ היומיומי נדבך נוסף של לחץ ציבורי זו הגישה הנכונה.
אז בואו ננמיך את הווליום וניתן לצעירים לגדול בשקט.