ביום ששודרה סדרת הכתבות של טל שורר שעסקה בספורט ההישגי נחתנו בארצות הברית.
לפני מספר חודשים קיבלה הגדולה הזדמנות, לשחות בארצות הברית כבר בגיל 15. לקח לה שבועיים חשיבה שבסיומם החליטה שהיא מקבלת את ההצעה, וטסה לקליפורניה… לרדוף אחרי החלום.
לנו כהורים, ההסכמה לא היתה פשוטה. אבל בסוף לא רצינו שהילדה, בעוד מספר שנים, תרגיש שאנו חסמנו את דרכה משיקולים שלנו. כמובן שהעובדה שהיא תתגורר אצל בני משפחה קרובים הקלה עלינו לתת לה את ברכת הדרך.
גם מאמנים וספורטאים ששמעו על כך בירכו ועודדו אותה על הצעד האמיץ. (כשהגענו הבנו למה)
לאחר שסידרנו את נושא בית הספר, כרטיסי הטיסה ותיאמנו את ההגעה עם המועדון חיכינו לסיום אליפות הקיץ, והמראנו.
סדרת הכתבות של טל שורר נוגעת בארבע נקודות מרכזיות – עלויות, אימון, תשתיות ופוליטיקה בספורט. לקח לי פחות משבוע לחוות את ההבדל ולהבין כמה עגום המצב בארץ (כאילו שלא ידענו) וכמה גדול ההבדל בתשתיות, שיטת ואינטנסיביות האימון, ואפילו העלויות.
לא שבארץ לא ניסו המאמנים להביא את הילדים להישגים אבל המערכת חונקת אותם.
כבר ביום הראשון, כשהגענו לשלם, התברר שהעלות השנתית של שחיין כאן כולל טיסות לתחרויות ברחבי ארה"ב בין פעמיים לשלוש בשנה הינן כ 60%-75% מהעלויות בארץ.
האימון פה בשונה מהארץ מועבר לכל הגילאים על ידי מאמן מוסמך בעוד שבארץ ניתן לאמן עד גיל מסויים גם על ידי מדריך שחייה (בלי לזלזל, קיים הבדל מהותי) וכל המאמנים מאושרים, מפוקחים ומחולקים לרמות הסמכה על ידי איגוד השחייה האמריקאי.
בכלל, האיגוד האמריקאי הינו מערכת הנראית מאורגנת ומשומנת לעילא. כבר ביום הראשון נשאלתי על ידי המאמן היכן ניתן לראות את התוצאות הרשמיות של השחיינים…. אצלם – רוצה לראות את התוצאה של פלפס ב100 פרפר בגיל 12 אתה נכנס לכאן , מזין את הנתונים והופ, קיבלת. אצלנו… לא. אז פנינו ליולה מהאיגוד והיא שלחה למאמן מסמך רשמי… בעברית (פשוט המערכת לא יודעת להוציא באנגלית) וישבנו לתרגם… עם המאמן (מאד מביך)
מבחינת התוצאות הרשמיות ישנן כאן ילדות (ולא מעט) בגיל 15 שהתוצאות שלהן היו מזכות אותן במדליות לבוגרות בארץ באליפות האחרונה. מדובר בשחייניות מהשורה שעשו מסלול דומה לזה שעושה שחיין בארץ, לא פנומניות משום סוג. כך שככל הנראה עושים פה משהו אחר, שמניב תוצאות מוקדם יותר.
ברדיוס של 20 דקות נסיעה ישנם כאן כחמישה מועדונים תחרותיים. כל אחד מהם מחזיק לפחות בריכת 50 מ' אחת שרוחבה הוא 25 יארד (ראו את התובנה של סימון דוידסון בכתבה לגבי הבריכה בוינגייט) כך שהילדים מפוזרים על לפחות עשרה מסלולים במהלך האימון. בכל שכונה יש בריכה מוקפת במגרשי טניס, כדורסל ומשחקי כדור נוספים.
השחיינים נדרשים להתייצב לתחרויות בבגד ים קבוצתי וכמעט לכל קבוצה יש מספר ספונסרים שביניהם, בדרך כלל, יצרן בגדי ים שמעניק הנחות לשחייני הקבוצה.
ועוד לא הגענו לפוליטיקה…. ולצבא….
בעוד מספר ימים אשוב הביתה, לארץ, ואשאיר כאן ילדה בת 15 עם חלום גדול והרבה מוטיבציה. ואתגעגע כל יום עד לביקור הבא בדאגה וגאווה גדולה.
אני אוהב שחייה וישראלי גאה. אני מעריך ומוקיר את השחיינים הזוטרים והבכירים אשר קורעים את עצמם שנים רבות מתוך מטרה להגיע להישגים כמו גם המאמנים אשר מקדישים את מיטבם על מנת לגרום לכך. עצוב לי שכדי להגשים את חלומם ולמצות את הפוטנציאל חייבים ספורטאינו לנדוד (ומבחינתם מוקדם ככל האפשר) הרחק מעבר לים
אולי, כהורים ואזרחים, עלינו לפעול לשינוי המצב.