בשישה באפריל 2017 התייצב השחיין הישראלי הבכיר ביותר – גל נבו, אל מול המצלמות והמיקרופונים בבית הוועד האולימפי והתריע "הקריירה הספורטיבית שלי בסכנה".

שתי טענות עיקריות העלה גל –

  • אגודת הפועל ירושלים אינה מוכנה לשחררו
  • האגודה לא משלמת לו שכר מזה שמונה חודשים

למתבונן ההדיוט נראה כאילו מדובר פה בסכסוך כספי "פשוט" בין ספורטאי לאגודה. ובאמת, בעבור גל, מדובר בקרב על חירותו המקצועית ומטה לחמו.

אבל לדעתי (כמי שנושם כלור כבר כמה שנים)  התמונה והקונטקסט שונים. למעשה מדובר פה בקרב אימתני על שליטה וכוח.

איך זה? אתם שואלים, אז ככה – השליטה באיגוד השחייה מבוססת על מערך הצבעות מסובך המקנה יתרון עצום לקבוצה הזוכה באליפות המדינה בשיקלול עם כמות השחיינים והקפיצות למים שעשו במהלך שנת הפעילות. שימו לב שהאליפות היחידה הנחשבת לצורך זה הינה אליפות הבוגרים שנערכת בקיץ.

שחיין כמו גל נבו מהווה "מנוע נקודות" לא מבוטל לאגודה במישור האישי ובמיוחד במקצי השליחים ועזיבתו עלולה להטות את הכף ולשנות את תוצאת האליפות.

מאז שנת 1991 (אם אינני טועה) זוכה "הפועל ירושלים" (או בשמה ברשם העמותות – "עמותת שחייני ירושלים") ברציפות בכל האליפויות (למעט אחת). עזיבתו של גל עלולה לסכן את ההגמוניה שלה בשליטה באיגוד ובמוסדותיו שליטה שחשובה ל"מושכים בחוטים" של הפועל ירושלים.

ולכן, פנייתו של גל מהווה תמרור סכנה, וכמיטב המסורת של מובילי הפועל ירושלים (שמסרבים, באופן עקבי לשחרר שחיינים – גם שחיינים מאד צעירים) שניתן לתארה כ "מי שלא ישחה פה, לא ישחה בשום מקום" מנסים אלה, לכאורה, למנוע מגל לשחות במקום אחר. גם במחיר סיום הקריירה שלו.