כך מזניקה קואץ' אליסה (Coach Alyssa) את הקטנה (בת 10) שלוש פעמים בשבוע לתרגילים באימון השחייה שלה.
לפני שנה, כשנחתנו בקליפורניה השארנו את הבחירה בידי הקטנה. הצענו לה בלט, כדורגל, נגינה, אבל היא החליטה – "שחייה!" וכך הצטרפה סופית גם היא למסלול המשפחתי.
השנה הזו היוותה לכולנו "בית-ספר" בהרבה מובנים, אבל כל פעם שהגעתי לבריכה עם הקטנה התחוור לי יותר ויותר היכן מתחיל אותו פער שהולך ומתרחב איפשהו לקראת גילאי 16-17.
במדינת ישראל, בכפוף לחוק הספורט, עד גיל 16 אימון שחייני הישג יכול להתבצע על ידי מדריכים ולא על ידי מאמנים. וכך, השלב הקריטי (אולי הכי קריטי) מופקד בידי אנשים שרמת ההכשרה שלהם לא מספקת לצורך הקניית הבסיס הנחוץ לשחייה תחרותית, בעיקר ברמה הטכנית. (אני אומר זאת ללא שמץ של זילזול באף מדריך).
על מנת שמאמני ההישג בקבוצות הבוגרות יוכלו לעסוק ביצירת "מכונות" שחייה עליהם לקבל בגילאי 14-15-16 שחיינים שנבנו נכון עם שילוב נכון של טכניקה וכוח. כאן, כל מי שעומד על שפת הבריכה מחזיק בתעודת מאמן וחברות ב ASCA (איגוד מאמני השחייה האמריקאי). כל אימון אורך כשעה ועשרים, רובן במים. חלק נכבד באימון מוקדש לעבודת רגליים והשאר עוסק בסגנון. כאשר הילדים עוברים לשלב הבא (בגיל 13 בערך) המאמן/ת יצמידו את הטכניקה שנרכשה ויחזקו את הילדים גופנית וכך כשבגיל 15-16 כשהילדים ירכשו את מקומם בקבוצה הבכירה (כשישיגו שני קריטריונים לאליפות המחוזית) מאמן הקבוצה הבכירה לא יעסוק בשיפורים טכניים אלא בלהפוך את השחיינים למהירים.
הכל מושתת על בסיס איתן ומאוזן של טכניקה וכוח.
גם על הצד המנטלי לא פוסחים. הלחץ ההישגי מתחיל בגיל מאוחר. בגילאים הצעירים הילדים מתחרים כמעט כל שבועיים. התחרויות נערכות בבריכות הפתוחות בכל מזג אוויר (אין כאן כמעט בריכות סגורות כי מזג האוויר מאד דומה לארץ). בכל תחרות יש צוות שיפוט ושעון אלקטרוני. כך שהתחרויות הופכות להיות חלק אינטגרלי ולאו דווקא נקודת שיא והילדים לומדים להתייחס לתחרות כאל "עוד יום במשרד". גם לא מחלקים כאן מדליות בגילאים האלה, לפחות לא בתחרות. כשהקטנה זכתה לפני שבועיים בשלוש מדליות היא קיבלה אותן מהמאמנת שבוע אחר כך בסוף האימון ביחד עם שאר הילדים שזכו. בשקט, ללא "צרמוניות" ועם אמירת ה good job האופיינית לאמריקאים. בכלל המאמנים בגילאים הללו לא משווים בין הילדים. התחרות היחידה שהם מייצרים היא בין הילד לבין עצמו. כל ההכוונה שלהם היא כלפי שיפור עצמי.
ואנחנו? כמו בארץ, מסיעים, מכינים סנדוויצ'ים, מחבקים, תומכים (לפעמים, כשצריך, קצת גוערים) ובעיקר גאים.
נ.ב.
אף אחד פה לא "המציא את הגלגל" הרעיון המסדר מאחורי השיטה נקרא LTAD – Long Term Athlete Development תוכלו לקרוא על השיטה בקישור